האמנם עוד יבואו

לאה גולדברג

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה, תלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותי הדופקת
על כתפיך, חזך, צוארך, וראשך רענן,
ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט
באור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,
וראית את השמש בראי-השלולית הזהב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומתר, ומתר לאהב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
ובישר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.