תפוחי סדום

*****************

בנאות מדבר לאורך הערבה, בבקעת ים המלח ובבקעת הירדן, גדל עץ המגיע לגובה 5 מטרים, הנקרא פתילת המדבר הגדולה. זהו עץ מוזר מראה: פרחיו סגולים כהים, בשרניים ונראים כאילו עשויים שעווה, עליו רחבים מאוד ושעירים וצורתם אליפטית-ביצית, וכל חלקיו מכילים מיץ חלבי לבן צמיג ורעיל; ובעיקר בולטים פירותיו יוצאי הדופן, שהם כדוריים וגדולים, אך אם תפתחם- תגלו שהם חלולים ומכילים רקמה ספוגית רכה, וזרעים רבים שלכל אחד מהם ציצית משיית. אלה נראו לקדמונים כאבק ואפר.

ומספרת על פירות אלה האגדה:
בימי קדם הייתה ארץ סדום ועמורה מבורכת במגד אדמתה, והצטיינה בעיקר במטעי הפרי שגדלו בה. ובין כל הפירות בלטו "תפוחי סדום", שהיו תפוחים גדולים, יפי מראה וטובי טעם. ואנשי סדום רעים וחטאים עד מאוד.

וישלח האלוהים את מלאכיו לשחתה ולהשמידה. וימטירו עליה גופרית ואש מן השמיים, ויהפכו את כל הערים על יושביהן, ואת כל כיכר הירדן, ואת כל העצים וצמח האדמה. ומן העצים נותר רק עץ אחד לפליטה, הלא הוא תפוח סדום. אך גם בו דבקה קללת העולם של סדום ועמורה. פירותיו נראים נאים ויפים, אך אם תתלשום ותפתחום- תגלו שהם נבובים ומלאי אפר, וכאשר מחזיקים אותם בכף בחוזקה- הם כלים כעשן וכאבק. וזהו אבק השריפה הגדולה ההולך ומתחדש בפרי, והוא אזהרת עולמים לחוטאים, למען לא ישכחו את גורל אנשי סדום וקציני עמורה. ועל פרי כזה ייאמר הפתגם הערבי: "מן בָרָא רחאם ומן גָ'ווא סחאם" ("מבחוץ שַיִש ומבפנים זוהמה").

הערבים קוראים לשיח עושיר (או עוּשוּר) שפירושו "מביא הריון", ומקורו במעשה באישה עקרה שישבה לתומה בצילו של השיח, וזמן קצר לאחר מכן זכתה ונתעברה וילדה בן. ובשל כך מאמינים הם שבמיצו של הצמח מצויה סגולה להתעברות, ולכן מושחות אותו העקרות על גופן.